האם אשה שבגדה בבעלה מפסידה את רכושה

27.01.2020

שאלה זו מעסיקה זוגות רבים עוד לפני הגירושין. נשים רבות חוששות שברגע שבעליהן יגלו בגידה כלשהי, אם בכלל קיימת, אזי הן תפסדנה את רכושן.
בבית המשפט האזרחי התשובה היא ברורה: אשה אינה מפסידה את רכושה במקרה שבגדה.
בבית הדין הרבני, החלוקה שונה והנטייה שם, שמקרה שהוכחה הבגידה, לקפח את האשה ולא לתת לה את המגיע לה על פי חוק יחסי ממון.
הלכה היא, כאשר אשה בגדה בבעלה, ויש הוכחה מוכחת לבגידה זו, אזי היא מפסידה את מזונותיה וכתובתה, ומחויבת בקבלת הגט. כמו כן, היא אסורה על בעלה ועל בועלה. אשה שבגדה אינה מפסידה את המשמורת על הילדים והילדים אינם מפסידים את מזונותיהם.

באשר לרכוש – במספר מקרים בתי הדין הרבניים קבעו שמאחר והאשם בפירוק התא המשפחתי הוא באשה, אזי ניתן לחלק את הרכוש חלוקה לא שוויונית. קביעה זו לא עמדה במבחן בג"ץ אשר קבע לא אחת באופן ברור וחד משמעי, כי בגידה אינה מהווה סיבה לקפח את הבוגד בחלוקת הרכוש.
בע"א 264/77 נקבע כי :

"נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני-הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על-ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף".

כך גם נקבע בע"א 384/88:
"לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקניין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף".

כך גם נקבע בע"א 595/69:
“אחרי שנים רבות של חיי נישואין הרמוניים, אין זה רלוונטי כלל מי מבני-הזוג גרם לערעור היחסים, ואין להבדיל במקרה כגון זה בין אישה שבעלה זנח אותה מכיוון שהוא נתן את עינו באחרת, ובין אישה שעזבה את בעלה מכיוון שהחליטה ללכת אחרי מאהבה לא תפגע חלוקת רכוש הזוג”.

עינינו הרואות, כי בשורה ארוכה של פסיקות שניתנו על ידי בית המשפט העליון בסיטואציות כגון דא, אין מקום להטיל סנקציה רכושית על בן זוג בעת בגידה. במקרים אלה, בתי המשפט נוטים להפריד בין העילה שהביאה לסיום הנישואין לבין עניינים רכושיים וקנייניים הקשורים לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

זו ההלכה הרווחת משך שנים רבות, והמשמעות היא שגם אם קיימות ראיות חד משמעיות באשר לבגידה, האשה לא תפסיד את רכושה.

בשנה וחצי האחרונות חל שינוי בגישת בג"ץ, והם נטו לא להתערב בפסיקותיו של ביה"ד הרבני הגדול בפסק דין "בוגדת 1" ו – "בוגדת 2", המובאים להלן.

פסק דין "בוגדת 1"

בג"ץ 4602/13 ו – 9780/17 אשר ניתן ביום 18/11/18  אישר בדעת רוב את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, לפיו אשה שבגדה בבעלה לא תהיה זכאית למחצית מדירת המגורים בה התגוררה עם בעלה משך שנות הנישואין.

השופט יצחק עמית בדעת מיעוט: "מכאן קצרה הדרך לתופעה של הבאת ראיות על מעשי בגידה וניאוף של מי מבני הזוג במסגרת סכסוך בענייני רכוש, ואנה אנו באים".

המחלוקת העיקרית – בית המגורים

המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה על בית המגורים. הבעל הביא לנישואיו מגרש שקיבל בירושה בשנת 1982, מספר חודשים לפני נישואי בני הזוג. הבעל התקשר בשנת 1988 עם קבלן בעיסקת קומבינציה שבמסגרתה העביר 3/4 מהמגרש לקבלן כנגד בניית בית המגורים על הרבע הנותר (ותשלום נוסף של הקבלן בסך 30,000 דולר). בבית המגורים שנבנה, התגוררו בני הזוג משך למעלה כ – 30 שנה עד לקרע ביניהם בשנת 2013, לבני הזוג נולדו 3 ילדים. בסיטואציה זו מומלץ ואף רצוי להסתייע בשירותיו של עורך דין ירושות אשר מומחה בעריכת מסמך מקצועי ומפורט בו יש הסכמים בין שתי הצדדים.

בית הדין הרבני האזורי בחיפה פסק לטובת האישה וקבע, כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים וכי היא זכאית למחצית משווי הזכויות של בית המגורים הרשום על שם הבעל. בפסק הדין הסתמך בית הדין, בין היתר, על אמירות של הבעל, מהן הסיק כוונת שיתוף וכן על התקופה הארוכה, בת מעל 20 שנה, בהם גרו הצדדים יחדיו בבית המגורים.

 

הבעל הגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול אשר הפך הלכה זו. על פי דעת הרוב נקבע כי לאשה לא מגיע כל חלק, לא בקרקע ולא בבית הבנוי עליו. הסיבה העיקרית היא שבעצם המגרש היה שייך לבעל טרם הנישואין.

לדעת המיעוט, לאשה לא מגיע כל חלק בקרקע אך מגיע לה מגוף המבנה (הבית) 20% בלבד.

לפיכך נקבע, בדעת רוב, כי אין לעותרת כל חלק במקרקעין או בדירה. בפסק הדין נתנו חלק מן הדיינים משקל לבגידה של האישה כעניין השולל את זכאותה לשיתוף ברכוש.

העתירה לעליון סבבה את השאלה אם יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול עקב מתן משקל לבגידה הנטענת של בת הזוג. השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין קבעו בדעת רוב, כי אין להתערב בפסיקת בית הדין הרבני הגדול, לאחר שמצא כי ביחסים הספציפיים בין בני הזוג מעשה "בגידה" שולל את השיתוף ברכוש. השופט שטיין ציין בפסק דינו כי "בית משפט (או בית דין) אשר מגיע למסקנה שכוונת השיתוף נשללה מחמת מעשה "בגידה" או "ניאוף" של בן הזוג האחר איננו מעניש את אותו בן זוג. במקרים אלו, בית המשפט קובע כי כוונת השיתוף נשללה כעניין של עובדה ולא כעניין של אשמה ועונש".

מנגד, השופט עמית, שהיה בדעת מיעוט וסבר כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני, כתב בפסק דינו כי יש להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגבוה ו"זאת, מן הטעם שקריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של האישה, הוא שהטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו".

השופט עמית כאמור, לא הסכים עם ניתוח זה וסבר כי "הבגידה" היוותה שיקול מרכזי בהכרעת בית הדין הרבני, ועל כן יש לבטל את פסיקתו.

ואולם, בשורה התחתונה קבעו השופטים שטיין ומינץ כי בית הדין הגדול לא שלל מהאישה את זכותה בדירה עקב בגידתה אלא קבע שדירת המגורים אינה רכוש משותף, וזאת על רקע התנהלותם של הצדדים לאורך שנות הנישואים, העובדה כי הבעל היה הבעלים היחיד של הקרקע טרם הנישואים וכן העובדה כי הדירה נרשמה על שמו בלבד. עוד קבעו שופטי הרוב כי רק אחד משלושת הדיינים בבית הדין הגדול ציין את הבגידה כנימוק לשלילת זכאותה של האישה בדירה.

פסק דין – "בוגדת  2

בית הדין הרבני הקטין את חלקה של אשה שבגדה בבעלה בחלוקת הרכוש.

עשרה חודשים לאחר שבג"ץ נתן את פסק הדין "בוגדת 1", הקובע, כי אשה שבגדה בבעלה לא זכאית למחצית משווי הבית שבו התגוררו, הגיע ערעור לבית הדין הרבני הגדול מקרה נוסף אשר קיבל את השם "בוגדת 2".

גם הפעם – אם כי במסגרת תיק אחר – נדרש בית הדין האזורי ברחובות להשלכות בגידת אשה על זכויותיה הרכושיות. גם הפעם הקטינו הדיינים את חלקה של ה"בוגדת" בחלוקת הרכוש בנימוק שהורי הבעל נתנו לבני הזוג כספים במתנה לצורך רכישת הדירה ומתנה זו נשללת מאשה שבוגדת וקבעו שהאשה תקבל 20% מהרכוש המשותף והבעל יקבל 80% וזאת למרות שהדירה הייתה רשומה על שם שניהם בטאבו בחלקים שווים.

בני הזוג היו נשואים מעל ל – 30 שנה ולהם 3 ילדים בגירים. הבעל גילה שאשתו בוגדת בו מזה 10 שנים, ומנהלת מערכת יחסים מחוץ לנישואין ללא ידיעתו עם גבר זר, האשה לא הכחישה.

 

בית הדין הרבני האזורי ברחובות קבע כי "מועד הקרע בין בני הזוג" הוא מועד הבגידה בשנת 2002, אז החל הקשר של האישה עם הגבר הזר, ולכן שיתוף המשאבים בין הבעל לאשה מסתיים אז.

על כך ערערה האישה לבית הדין הרבני הגדול וטענה כי יש לחשב את מועד הקרע בין בני הזוג כמקובל, מיום הגשת תביעת הגירושין בשנת 2013.

הבעל השיב, כי עד להגשת תביעת הגירושין הוא לא ידע על בגידתה המתמשכת, אבל אי-הידיעה אינה משנה את העובדות. "בגידה ממושכת במשך כעשר שנים אשר חותרת תחת מוסד הנישואין והיסוד הראשוני שסוכם בין הצדדים כשבאו בברית הנישואין: אהבה, אחוה רעות ואמונה הדדית – היא הפרה יסודית ושורשית של השותפות שנכרתה בין הצדדים עם נישואיהם", כך טען בא כוח הבעל..

 

גם בדעת המיעוט של בית המשפט העליון בפרשת הבוגדת הראשונה, קבע שופט המיעוט יצחק עמית שמשך הבגידה יכול להשליך על כוונת השיתוף. ברור שבעל, שאשתו בגדה בו ברוב שנות נישואיהם, אינו מוחזק כמי שבכוונתו לחלק עמה את רכושו.

דייני בית הדין הרבני הגדול הרב יצחק אלמליח, הרב מיכאל עמוס והרב מימון נהרי פרסמו פסק דין מנומק המבוסס רובו ככולו על המשפט האזרחי וכולל מובאות מפסקי דין של בית המשפט העליון, בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט למשפחה, וכן ניתוח אקדמי של החוק לאיזון המשאבים.

על פי פסק הדין, יש מקום ליתן ביטוי בחלוקת הרכוש למקרה שבו בני הזוג מנהלים מערכת זוגית שאינה ייחודית ושוויונית. "הסתרת הקשר שניהלה האישה מבעלה משמעה למעשה כפיית שיתוף עליו שלא מדעת. לפני האיש לא היה המידע הרלוונטי שיאפשר לו קבלת החלטה מושכלת, מתוך רצון חופשי, על המשך השיתופיות הרכושית ביניהם במסגרת הנישואין", כתבו הדיינים.

התרשמנו כי האיש שלפנינו היה נוהג כמו רוב האנשים בני החברה האזרחית, שלא היו מסכימים להמשיך בחיי שיתוף עם נשותיהם, וכך נשים עם בעליהן, לוּ נודע להם על הפרת אמון של בן הזוג או בת הזוג באופן עקבי ויסודי. אין זה צודק לייחס לאיש כוונת שיתוף רק מאחר שהאישה הסתירה ממנו את מערכת היחסים שהיא מנהלת ומנעה ממנו למעשה את האפשרות לבחור בפירוק הקשר. כאשר אחד מבני הזוג מנהל קשר של חיים אינטימיים מחוץ לנישואין לאורך שנים נוצרת בפן האזרחי 'שיתופיות מוחלשת" .

בפסק דינם קבעו הדיינים

א. כל הנכסים שהצטברו לצדדים עד להתבססות הבגידה ביום 1.5.2002 יאוזנו
וישוערכו בדרך של מחצה על מחצה.

ב. הנכסים שהצטברו לבני הזוג מיום ה-2.5.2002 ועד להגשת תביעת הגירושין
יאוזנו ביחס של 80% לאיש ו-20% לאישה".

הגרוש טען שהדירה מומנה על ידי אביו ועל כן שייכת לו במלואה, וכך גם המנייה שנרכשה עבורו על ידי אביו טרם הנישואים. הוא הוסיף שהוא זכאי למרבית הכספים בחשבון המשותף כיוון שעקב התנהגות האישה ושקריה הוא נאלץ לשאת בהוצאות משפט מרובות ולממן לעצמו דיור חלופי.

את החוב לאביו הסביר הבעל לשעבר בחתימה של האישה על התחייבות להחזיר מקדמה ששילם על חשבון דירה שהתכוון לרכוש לשניהם במטרה לעודד "שלום בית" – עסקה שלא הושלמה בשל הגירושין.

האישה טענה מנגד שמחצית הבית שייכת לה כעולה מהרישום בטאבו, וכך גם המנייה – שנרכשה בתקופה שגרו יחד. לדבריה, רכישת המנייה מומנה מכספם המשותף ותגמוליה שימשו לפרנסת המשפחה.

 

אבל הדיינים קבעו שמדובר באישה "מורדת" בנסיבות חמורות ביותר, שכן מטרת הבגידה הייתה להביא לפירוק הנישואין על מנת שתוכל לקיים זוגיות עם האהוב החדש. בשל חומרת המעשים, לפי מרבית הפוסקים אישה מורדת לא זכאית עם גירושיה למתנות שקיבלה מבעלה במהלך הנישואים (בשונה מאישה שרק "זנתה" – כלומר בגדה כיוון שיצרה גבר עליה או שבעלה היה מאיס עליה).

כמו כן פסקו הדיינים שהחוב לאב שריר וקיים ושהגרוש יקבל 3/4 מהכספים המשותפים. האישה תקבל רבע מהכסף ואת תכולת הדירה.

 

הקשר לפסק הדין "בוגדת 1"

פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול החדש ניתן כאמור על רקע "פסק דין הבוגדת 1" שעורר סערה בזירת דיני המשפחה, לאחר שבית המשפט העליון, בדעת רוב, אישר את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, לפיה אישה שבגדה לא תהיה זכאית למחצית מדירת המגורים בה התגוררה עם בעלה.

במסגרת פסק דינם החדש מבחינים דייני בית הדין הגדול בין המקרה "החדש" ל"פסק דין הבוגדת 1", כאשר לטענתם שגם על-פי דעת המיעוט של השופט יצחק עמית, יש לשלול את הרכוש מהאישה ממועד הבגידה ואילך.

בעוד מספר חודשים יתקיים בבית המשפט העליון דיון נוסף בהרכב מורחב של תשעה שופטים בשתי פרשיות אלו: האם אשה בוגדת מפסידה רכושה בדרך כזו או אחרת.

לסיכום

קביעת האסטרטגיה מי מגיש תביעות ראשון ובמיוחד תביעה רכושית ולהיכן מגישים את התביעות, האם לביהמ"ש לענייני משפחה או לביה"ד הרבני הינה חשובה ביותר, ורק עו"ד לענייני משפחה בעל מוניטין ונסיון יעשה זאת על הצד הטוב ביותר.
ולכן, אשה אשר בגדה בבעלה תביעת הרכוש שלה צריכה להתברר בבית המשפט לענייני משפחה, מאחר ובמידה ויתגלו ראיות מוכחות לבגידה בית הדין הרבני עלול להחמיר איתה ולקפח אותה ברכוש המשותף.

מנגד, בעל שסבור שאשתו בגדה בו, רצוי שיפנה ראשון לבית הדין הרבני.

לעומת זאת, בעל שבגד באשתו, בענייני רכוש אין הבדל משמעותי בין הערכאות; שתיהן לא יקפחו את הבעל – כל אחת מטעמה. בית הדין משום שההלכה היהודית אינה מתייחסת בחומרה לבגידת בעל באשתו, ובית המשפט משום שלתפיסתו אין קשר בין אשמה בפירוק הנישואין לבין הזכויות הרכושיות.

 

 

כתובתינו
רח' כנרת 5 ב"ב מגדל בסר 3 (קומה 35)
03-7532601
פקס: 03-7532602
שעות פעילות
א-ה מהשעה 9:00-18:00
דואר אלקטרוני
tirza@navelaw.co.il
2020 © כל הזכויות שמורות
לייעוץ ראשוני עם תרצה נוה
חייגו עכשיו: 03-753-2601
או השאירו פרטים לקבלת שיחה חוזרת: